Beit Yosef Choshen Mishpat 232 – בית יוסף חושן משפט רלב‏ – Tur

טור

פירוש

(א) {א} המוכר לחבירו דבר במדה או במשקל או במנין וטעה אפילו בכל שהוא חוזר לעולם שלא אמרו מחילה בפחות משתות אלא כשטעו בשומא אבל טעו באחד מאלו חוזר לעולם והמקח קיים ומחזירין הטעות בין אם טעה הלוקח ונתן לו יתרון בין אם טעה המוכר וקבל פחות. (ב) וכן אם טעה במנין המעות שנמצא חסרון או יתרון על המנין שפסקו חוזרין לעולם לתבוע היתרון או החסרון ואפילו אם לא תבעו היתרון אם הוא בכדי שהדעת טועה כגון לפי המנהג שרגילין למנות ב׳ ב׳ או ג׳ ג׳ או ד׳ ד׳ ומצא חשבון של ב׳ ב׳ או ג׳ ג׳ או ד׳ ד׳ יותר חייב להחזיר דאיכא למימר דטעה בחשבון וכן אם מצא י׳ פעמים ב׳ ב׳ או ג׳ ג׳ יותר איכא למימר דטעה בעשיריות אבל אם אין החשבון יוצא לפי המנין שרגילין למנות בו אין צריך להחזיר דאיכא למימר מתנה כיון ליתן לו או גזלו ומתבייש להודיעו וכיון להבליעו בחשבון:
{ב} וה״ה לכל המקבל מעות מחבירו בין בתורת הלואה בין בתורת פרעון ואפילו לא היה לו שום עסק עמו מעולם איכא למימר דאינש אחריני מיגזל גזליה וא״ל להאי כי אתא פלוני גבך אבלע ליה בחשבון וכ׳ הרמב״ם ז״ל אפילו קנו מידו שלא נשאר בידו כלום הוי קנין בטעות וחוזר:
{ג} וכתב הראב״ד ז״ל פעמים שהמקח בטל וחוזר בו כל זמן שלא השלים לו כיצד היה תופס שק מלא אגוזים וא״ל הילך שק זה בדינר ויש בו סאה של אגוזים והלך ומדדו ולא היה בו סאה ה״ז חוזר אף על פי שזה רוצה להשלים לו הסאה אבל אם היה לפניו שק של אגוזים וזה יודע שאין בו שיעור מדה וזה אומר הנה לך סאה של אגוזים בדינר ונטלו ומדדו ולא מצא בו מדה ה״ז קנה וישלים שהרי זה היה מכיר שלא היה בו סאה ועל דעת שישלים לו נטלו. (ג) {ד} מכר חפץ לחבירו ונמצא בו מום שלא ידע בו הלוקח מחזירו אפילו אחר כמה ימים שזהו מקח טעות והוא שלא נשתמש במקח אחר שידע המום אבל נשתמש במקח אחר שידע המום ה״ז מחלו ואינו יכול לחזור בו. (ד) אין מחשבין פחת המום אפילו מכר לו חפץ שוה מאה דינרין ונמצא בו מום המפחיתו באיסר מחזיר לו הכלי ואינו יכול לומר אחזיר לך כשיעור פחת המום שיאמר הלוקח בחפץ שלם אני רוצה וכן אם ירצה הלוקח לקחת פחת המום הרשות ביד המוכר לומר או קח אותו כמו שהוא או תקח מעותיך והחזר לי מקחי: (ה) {ה} שאלה לא״א הרא״ש ז״ל: ראובן ושמעון היו באשבליא ויש לראובן בתים בקורטובא ושניהם מכירין הבתים והסכימו יחד שימכור ראובן לשמעון הבתים בסכום ממון ועשו קנסות שלא יחזרו בהן ולאחר ג׳ חדשים נעשה המכר ובין ההסכמה והמכר באו גוים לקורטובא וחנו בבתים ההם וקלקלו בהן מקצת מקומות ועשנו כותלי הכתים מחמת האש שהדליקו בבית ועקרו מקצת דלתי הבית והחלונות ורוצה שמעון לחזור בו כי אומר שנתקלקלו קודם גמר המקח והוא לא ידע והוי מקח טעות וראובן אומר שהקלקול הוא דבר מועט כנגד ערך הבתים שהוא ינכה מדמי המכר קלקול הבית ע״פ ערך שמאין. תשובה: רואה אני את דברי ראובן כי בית מכר לו ועדיין נקרא בית אם אירע לו קלקול מום עובר הוא ובדמים שהוא מנכה לו יחזיר הבית לקדמותו ואין זה מקח טעות: (ו) {ו} כתב הרמב״ם ז״ל כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום ומחזירין בו המקח מחזירין וכל שהסכימו עליו שאינו מום אין מחזירין עליו אא״כ פירש שכל הנושא ונותן סתם על מנהג המדינה הוא סומך. (ז) וכל הלוקח סתם אין דעתו אלא דבר שלם בלי מום:
{ז} ואפילו אם פירש המוכר ע״מ שאין אתה חוזר עלי במום ה״ז חוזר עד שיפרש המום בממכרו וימחול הלוקח או עד שיאמר לו כל מום שימצא במקח זה שיפחית דמיו עד כך וכך קבלתי עלי שהמוחל צריך לידע הדבר שמוחל ויפרש אותו עד כאן וזה נוטה לצד דבריו שכתב שאין אדם מקנה לחבירו דבר שאין לו קצבה ואני כתבתי למעלה שלדעת א״א הרא״ש ז״ל יכול להקנותו והוא הדין שיכול למחול: (ח) {ח} המוכר פרה לחבירו ואומר לו יש בה מום פלוני ופלוני הניכרים ובכללן הזכיר מום שאינו ניכר ונמצא בה אותו שאינו ניכר ולא האחרים ה״ז מקח טעות כגון שא״ל פרה זו חגרת ועורת נשכנית ורבצנית ונמצאת נשכנית בלבד ה״ז מקח טעות שיאמר הלוקח כשראיתי שלא היתה לא חגרת ולא עורת אמרתי כשם שאין בה אלו המומין כך אין בה מומין אחרים ואינו אומר אלא להשביח דעתי אבל אם יש בה מומין הניכרים בין כולם בין מקצתם ויש בה גם המום שאינו ניכר כגון שהיא חגרת וגם נשכנית או שהיא עורת וחגרת וגם נשכנית אין זה מקח טעות דכמו שמחל על הניכר כך מחל על שאינו ניכר. (ט) היה בה מום אחד ניכר והראהו לו ואומר יש בה מום פלוני ומום פלוני ופלוני שאינן ניכרים ונמצאו בה אותן המומין שהזכיר שאינן ניכרין אין זה מקח טעות ואפילו היו בה כל המומין שהזכיר שהרי לא הטעהו שלא הזכיר לו אלא מומין שבה: (י) {ט} המוכר עבד או שפחה ונמצאו בהן מומין אין זה מקח טעות שאם הן גלויים הרי ידע ומחל ואם אינן גלויים כגון שומא וריח הפה אינו חושש עליהם שהרי אינם אלא למלאכה והרי הן ראויים למלאכה אא״כ נמצא בהן שחין רע או נכפה או שעמום שהן דברים המבטלין אותן ממלאכה וכן אם נמצא בו צרעת וכיוצא בזה שאדם קץ בו. נמצא לסטים מזויין או מוכתב למלכות ה״ז מום. גנב או קוביוסטוס אינו מום ופרש״י קוביוסטוס גונב נפשות וכ״כ הרמב״ם ז״ל ויש מפרשים דגונב נפשות חשוב כמו מוכתב למלכות ופי׳ קוביוסטוס הוא משחק בקוביא וכן פירש ר״ח ועיקר: (יא) {י} המוכר פרה לחבירו ושחטה ונמצאת טרפה אם ידוע שהיתה טרפה כשלקחה כגון שניקב בית הכוסות והוגלד פי המכה שאז ידוע שיש לו שלשה ימים שניקב אם קנאה תוך ג׳ ימים הוי מקח טעות וצריך להחזיר הדמים לא קנאה תוך ג׳ ימים או שקנאה תוך ג׳ ימים ולא הוגלד פי המכה דאז הוי ספק אם ניקב תוך ג׳ אם לאו על הלוקח להביא ראיה ואם לא יפסיד ויתן הדמים אפילו אם הם עדיין בידו. (יב) וכתב הרמב״ן ז״ל דהוא הדין נמי שאר טרפות מחמת סירכא מבטל המקח וה״ר אפרים ובעל העיטור כתבו דוקא טרפות מחמת נקב וכיוצא בו שאינו מצוי מבטל המקח משום דלא אסיק לוקח אדעתיה לאתנויי אבל טרפות מחמת סירכא דשכיחי ורמי אינש אדעתיה איבעי ליה לאתנויי וכיון דלא אתני ודאי מחיל ולא הוי מקח טעות ולזה הסכים א״א הרא״ש ז״ל: (יג) {יא} וכתב הרמב״ם ז״ל מכאן אתה למד שהמוכר דבר שהיה בו מום כשמכרו ועשה בו הלוקח מום אחר קודם שיודע לו המום הראשון אם עשה דבר שדרכו לעשות כגון זה ששחט הטרפה פטור ואם שינה ועשה בו מום אחר קודם שיודע לו המום מחזיר המקח לבעליו ומשלים לו דמי המום שעשה בו. (יד) כיצד קנה בגד וקרעו לעשות ממנו חלוק ואח״כ נודע לו המום מחמת הקריעה מחזיר לו הקרעים תפרו ואח״כ נודע לו המום אם חשביה נוטל את שבח התפירה מן המוכר וכן כל כיוצא בזה: (טו) {יב} המוכר קרקע לחבירו ואכל פירותיה ואח״כ נראה בה מום אם רצה להחזיר הקרקע לבעליו מחזיר כל הפירות שאכל ואם היה חצר ודר בו צריך להעלות לו שכר ע״כ: (טז) {יג} שאלה לא״א הרא״ש ז״ל: ששאלת ראובן שמכר לשמעון גבינות ולאחר ג׳ ימים פתחם ומצאם מרוקבות ריקבון גדול. תשובה: יש לשאול לעושי גבינות בכמה ראוי לבוא ריקבון ועיפוש כזה אם יאמרו שנעשה הריקבון בבית המוכר נמצאו שהיה מקח טעות ואם הדבר ספק המע״ה: (יז) {יד} ששאלת שמעון שקנה שני נודות של שמן ולא פתחם אלא סמך על המוכר שאמר לו שהוא טוב וכאשר פתחן מצאו עכור שלא היה יכול למכרו אלא בדוחק וטוען שמקח טעות היה ורוצה להחזיר לו השמן אם הדין עמו בשבועתו שלא החליף
{טו} השמן. תשובה: אין שמעון נאמן בשבועתו להוציא ממון אלא ראובן המוכר ישבע שנתן לו שמן טוב כאשר התנה עמו לתת לו ואם לא ירצה ראובן לישבע ישבע שמעון שהתנה עמו לתת לו שמן טוב וצלול ושזה הוא השמן שנתן לו ויחזיר לו השמן או ישומו כמה דמיו פחותים משמן טוב ויחזיר לו הפחת ואפילו אם שמעון יכול למכרו בלא שום הפסד זבין וזבין תגרא איקרי וגם למה יערבנו לרמות בו העולם כיון שהתנה עמו ליתן לו שמן טוב צריך לקיים תנאו: (יח) {טז} המוכר לחבירו דבר שיש בו מום שאינו נראה ואבד המכר מחמת אותו המום ה״ז מחזיר הדמים כיצד מכר לו שור שאין לו טוחנות ולא הכיר בו הלוקח ונתנו עם שאר השוורים ולא ידע שלא אכל ומת אם המוכר בעל הבית ומכיר בשורו חייב להחזיר הדמים ואם הוא סרסור שקונה ומוכר אפשר שגם הוא לא הכירו כתב הרמב״ם ז״ל ישבע שלא ידע במום זה ויפטר מפני שהיה לו ללוקח לבדוק השור ולהחזירו קודם שימות והיה הסרסור מחזירו לבעלים הראשונים והואיל ולא עשה כן הפסיד על עצמו עד כאן ואינו נראה כן מההוא עובדא דאפוטרופא דיתמי דזבין תורא ליתמי ומסריה לבקרא ולא הוה ליה ככי ושיני ומית ואסקינן שהמוכר חייב לשלם ליתמי אף על פי שהיה סרסור שקונה ומוכר ואפשר שלא הכיר בו מ״מ הטעה אותם וצריך לשלם: (יט) {יז} וכן כתב א״א הרא״ש ז״ל בתשובות שכתב המוכר ביצים לחבירו ונמצאו מוזרות שאינן ראויין לאכילה אף על פי שלא הכיר בהן המוכר הוי מקח טעות:
{יח} אף על פי שקנאם גם הוא ונתאנה מ״מ בשביל זה אין לו להונות אחרים ע״כ: (כ) {יט} המוכר לחבירו זרעוני גינה וזרען ולא צמחו חייב באחריותן ודוקא זרעוני גינה שאינן עומדים אלא לזריעה. (כא) אבל שאר דברים לא לא מיבעיא בחטין שרובן לאכילה שאינו חייב באחריותן אלא אפילו זרעוני פשתן דרובן לזריעה זבני אינו חייב באחריותן שיכול לומר לאכילה מכרתים לך ומיהו כתב הרמ״ה ז״ל דוקא שכבר פרע המעות אין מוציאין מידו בשביל הרוב אבל אם המעות עדיין ביד הלוקח כיון דרובא וחזקה מסייעין לו אין מוציאין מידו ואם פירש לזריעה אז חייב באחריותן אפילו בחטין. (כ) והא דחייב באחריותן בזרעוני גינה דוקא כשאין דבר אחר לתלות בו במה שלא צמחו אבל אם יש דבר לתלות בו כגון ברד או דבר אחר תלינן בו ואינו חייב באחריותן אבל כל זמן שאין לו דבר לתלות בו מסתמא הוא חייב באחריותן ומחזיר לו דמיו אבל לא מה שטרח והוציא בזריעתן וכל דמיו מיהא מחזיר לו ואינו יכול לומר לו החזר לי זרעוני ואתן לך הדמים דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה שיזרעם כיון דכולהו לזריעה קיימי: (כב) {כ} וכתב הרמב״ם ז״ל מכאן אתה למד שהלוקח מקח מחברו ומודיעו שמוליכו למדינה פלונית למכרו שם ואחר שהוליכו שם מצא בו מום אינו יכול לומר לו החזר לי מקחי כאן אלא מחזיר לו הדמים והמוכר מטפל בו להביאו או למכרו שם ואפילו אם נגנב או נאבד אחר שהודיעו הרי הוא ברשות המוכר אבל אם לא הודיעו שרוצה להוליכו שם והוליכו שם ומצא בו שם מום הרי הוא ברשות הלוקח עד שיחזיר המקח במומו למוכר:
{כא} הלוקח מקח ונמצא בו מום ואבד או נגנב אח״כ הרי הוא ברשות לוקח ואם התליע או נפסד מחמת המום הרי הוא ברשות המוכר היה לו להודיעו למוכר ולא הודיעו הרי הוא ברשות לוקח והרמ״ה ז״ל כתב ואם המוכר ידע שהיה בו מום חייב אף בהוצאה שהוציא הלוקח להוליכו למקום פלוני משום דינא דגרמי אבל אם לא היה המוכר מכיר במום אז ההוצאה שצריך להוציא עליו להביאו משעה שנגלה המום הוא על המוכר כיון דלצורך המוכר הוא ואין הלוקח חייב אלא בטרחא בעלמא אבל בהוצאה דהולכה אלוקח הוא: (כג) {כב} המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן אם אין להוכיח מהלוקח אם קנאו לרדיא או לשחיטה כגון שהוא אדם שקונה לזה ולזה וגם אין הוכחה בדמים כגון דאייקור בשרא וקם בדמי רדיא אז אינו מקח טעות שיכול לומר לשחיטה מכרתי לך אע״ג דרובא זבני לרדיא מ״מ [לא] אזלינן בתר רובא להוציא מיד המוכר אבל אם עדיין המעות ביד הלוקח כתב הרמ״ה ז״ל לא מיבעיא אם רובא לרדיא זבני דאיכא רובא דמסייע לחזקת הממון דאמרינן המע״ה אלא אפילו אי כי הדדי נינהו חזקת ממונא עדיפא והמע״ה ואם הוא גברא דלא זבין אלא לרדיא והמוכר מכירו הוי מקח טעות אפילו לא יהיב אלא דמי בשרא דהוי כפירש לרדיא ואי גברא דלא זבין אלא לשחיטה מסתמא לשחיטה קנאו ודינו כשאר זביני לענין אונאה וביטול מקח:
{כג} ואי זבין לרדיא ולשחיטה ואיכא הוכחה בדמים אי יהיב דמי רדיא ודאי לרדיא זבניה והוי מקח טעות ואי יהיב דמי שחיטה ודאי לשחיטה זבניה ואע״ג דקיי״ל כרבנן שאין הדמים ראיה ה״מ גבי צמד בקר שהדמים מכחישין את עיקר הלשון דעיקר לשון בני אדם קורין לעול בלא בקר צמד אבל הכא בין לרדיא בין לשחיטה נקרא שור לכולי עלמא והולכין אחר הודעת הדמים.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

(א) {א} המוכר לחבירו דבר במדה או במשקל או במנין וטעה אפילו בכל שהוא חוזר לעולם וכו׳ בר״פ האיש מקדש (קידושין מב:) ובכמה דוכתי אמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר ופרש״י שאין זה כשאר אונאות דקיי״ל בהזהב פחות משתות מחיל אינש דהתם אין כל אדם יכול לצמצם הדמים אבל טועה במדה טעות הוא ואדעתא דהכי לא עביד וכתב הר״ן בפרק בית כור אהא דתנן מדה בחבל פוחת כל שהיא ינכה יתר כל שהוא יחזיר כתב ר״ש ז״ל דאע״ג דאמר רבא כל דבר שמדה ושבמשקל ושבמנין אפי׳ פחות מכדי אונאה חוזר ומוכח בפרק הספינה דמקח טעות הוי ה״מ במטלטלי אבל במקרקעי לא שייך בהו חזרה וליתא דודאי רבא אפילו במקרקעי אמרה דהא אמרינן בפרק הזהב חטין שזרען בקרקע מהו וכו׳ ובפרק האיש מקדש אמרי׳ בהדיא ובמקרקעי נמי לא אמרן אלא דפליג בעילויי׳ אבל פליג במשחתא לא דאמר רבא כל דבר שבמדה וכו׳ אלמא רבא אף במקרקעי אמרה אלא ודאי דגמר דבריו ז״ל נתפס עיקר תירוצו דכיון שא״ל מדה בחבל לפי מדה בחבל קאמר ואם יחסר או יותיר ינכה או יחזיר הא לאו הכי בטל מקח לגמרי כדרבא ומיהו נהי דאמרינן דכל דבר שבמדה וכו׳ דוקא כגון שא״א להשלים הא איפשר להשלים משלים ואינו בטל כיצד מכר לו סאה פירות ונמצאת חסירה משלים אבל בשא״א להשלים כגון בקרקעות בטל מקח לגמרי וכ״כ הרמב״ם בפרק ט״ו מה״מ ומתני׳ דתנן אפי׳ בקרקעות ינכה ויחזיר היינו טעמא משום דא״ל מדה בחבל כדכתיבנא ולפ״ז המוכר שדה לחבירו ונמצא שגזל מוכר מקצתו והרי אותו מקצת יוצא מתחת ידו מכיון שבטל מקצתו בטל כולו אבל הרשב״א ז״ל סובר דכי אמר רבא כל דבר שבמדה אפי׳ פחו׳ מכדי אונאה חוזר לאו בטול מקח קאמר אלא אונאה חוזרת ושתות ופחות משתו׳ ויתר על שתות כולן שוין בדבר זה שבכולן המקח קיים והאונא׳ חוזרת ואין חילוק בין דבר שאיפשר להשלים לדבר שא״א להשלים שאפי׳ בדבר שא״א להשלים כבית או שדה קנה ומחזיר אונאה והיינו מתני׳ דתנן ינכה והיינו דשמואל דאמר מקמצין ולפי זה הלוקח שדה מחבירו ומקצתה יוצא מתחת ידו מפני שגזלה מוכר המקח מתקיים בשאר עכ״ל הר״ן שם ובר״פ האיש מקדש וז״ל הרמב״ם בפרק ט״ו מה״מ המוכר לחבירו במדה במשקל או במנין וטעה בכל שהוא חוזר לעולם שאין הונייה אלא בדמים אבל בחשבון חוזר כיצד מכר לו ק׳ אגוזים בדינר ונמצא ק״א או צ״ט נקנה המקח ומחזיר את הטעות ואפילו לאחר כמה שנים וכתב ה״ה שכ״כ הר״י ן׳ מיגא״ש דהא דאמר רבא כל דבר שבמדה כו׳ חוזר פי׳ שהמקח קיים ומחזיר מה שחסר אבל אין בטעות בזה בשום צד ביטול מקח אפילו ביותר משתות כיון דלא הוי טעותא בסך הערך וכן העלה הרשב״א פי׳ האיש מקדש עכ״ל ומשמע דע״כ לא אמר הרמב״ם אלא בדבר שאיפשר להשלים אבל בדבר שא״א להשלים בטל מקח וכמו שכתבתי בסמוך בשם הר״ן וכן דעת הרמב״ן בפרק בית כור וכך הם דברי הרא״ש שכתב בפרק בית כור דאם אינו רואה את השדה והתנה עמו למכור לו בית כור לא מצי למיתב ליה בית כור חסר ומסתבר דאפילו ע״י ניכוי אינו חייב לקבלו דמצי למימר ליה לא היה בדעתי לקנות אלא בית כור שלם ומשמע מדבריו דדוקא משום דהוי דבר שא״א להשלים הא בדבר שאיפשר להשלים נקנה מקח ומחזיר אונאה וכן נראה מדבריו בתשובה שכתב רבי׳ בסי׳ זה בתשובה המתחלת ראובן ושמעון היו באשבליא וכו׳ ודעת הראב״ד כתבו רבינו לקמן בסמוך.
וכתב נ״י בפרק בית כור המוכר שדה לחבירו ובא גזלן והוציא מידו מקצתה המקח קיים בשאר אבל הריטב״א ז״ל סובר שכיון שלא חל המכר על הגוזל כלל הוי דינו כאילו נמצא חסר ממש וכן דעת רבו הרא״ה עכ״ל:
וכן אם טעה במנין המעות שנמצא חסרון או יתרון וכו׳ כן כתב הרמב״ם בפרק הנזכר ופשוט הוא מימרא דרבא דבסמוך:
ומה שכתב ואפי׳ אם לא תבעו אם הוא בכדי שהדעת טועה וכו׳ וה״ה לכל המקבל מעות מחבירו בין בתורת הלואה וכו׳ בפ׳ א״נ (בבא מציעא סג:) אמר רב נחמן האי מאן דאוזיף פשיטי מחבריה ואשכח ביה טופיינא אי בכדי שהדעת טועה מיחייב לאהדורי ליה ואי לא מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה היכי דמי בכדי שהדעת טועה אמר רב אחא בריה דרב יוסף בעישורייתא וחומשייתא א״ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי ואי אינש תקיפא הוא דלא יהיב מתנה מאי א״ל דילמא מיגזל גזליה ואבלע ליה בחשבון ואי אינש דאתי מעלמא דלא שקיל וטרי בהדיה מאי אמר ליה דילמא אינש אחרינא גזליה וא״ל כי יזיף פלוני פשיטי מינך אבלע ליה בחשבון ופרש״י עישורייתא וחומשייתא אם יש לחלקם למעות העודפות להוציאם י׳ י׳ או ה׳ ה׳ ואין א׳ או ב׳ עודפות שאין באות לכלל ה׳ י״ל שטעה בחשבונו אם עישורייתא נינהו טעה בין חמשים למ׳ בין מ׳ לל׳ ואם אין עשיריות וישנן חמישיות יש שהיו רגילים למנות ה׳ ה׳ ואם היו עודפות הרבה כגון נ״ה טעה בעשיריות כדפרישית ויש כאן טעות של חמשים בדילוג א׳ ובה׳ העודפות טעה בין ג׳ לד׳ או אם עודפות ט״ו כ״ה טעה ג׳ פעמים או ה׳ פעמים בחשבון של ה׳ אבל אם עודפות על החמישיות אחת או שתים או ג׳ וד׳ שאינן מגיעות לה׳ לא טעה כלום וכולם מתנה וכתב הרמב״ם דין זה בפ״ד מה׳ מלוה: (ב) {ב} ומה שכתב רבינו בשם הרמב״ם אפי׳ קנו מידו וכו׳ הוא בפט״ו מה״מ ואדברים שבראש הסימן קאי ועיין בס״ס ק״ץ. כתב רבינו ירוחם בנ״ט ח״ג אבל אם בא הוא וא״ל טעיתי במנין המעות שנתתי לך חייב להחזיר בב״ד ובהגהות מרדכי בפ׳ הנזכר כתוב בהיפך: (ג) {ג} וכתב הראב״ד פעמים שהמקח בטל וחוזר בו כל זמן שלא השלים לו וכו׳ בהשגות פט״ו מה״מ וכתב עליו ה״ה דימה הר״א ז״ל זה למקדש את האשה במנה זה דאם לא ידעה ונמצא חסר דינר אינה מקודשת כדאיתא בפ״ק דקידושין וסובר הר״א ז״ל דע״כ לא מפלגינן בין מכר למלוה בכה״ג (או) כשלא אמר מנה זה וכדאית׳ התם מ״מ אין קידושין דומים למקח וממכר בכה״ג ודברי המחבר ורבו עיקר וגם הרמב״ן ז״ל הודה לדבריהם בפ׳ בית כור כל זמן שאפשר להשלים עכ״ל ותמיהני שנראה שהראב״ד אינו חולק על דברי הרמב״ם ורבו אלא שחידש לנו דין אחר שלא נזכר בדבריהם ודברי טעם הם ואפשר שגם הם יודו בו: (ד) {ד} מכר חפץ לחבירו ונמצא בו מום שלא ידע בו הלוקח מחזירו אחר כמה ימים שזהו מקח טעות כן כתבו הרי״ף והרא״ש ז״ל בפרק הזהב וזה לשונו והיכא דזבין אינש מידי לחבריה ולאחר זמן אתגלי דאית ביה מומא דהוה ביה מעיקרא מקמי דליזבניה אית ליה לאהדורי למריה ולא אמרינן בכה״ג שהה ליה בכדי שיראה לתגר או לקרובו דלא אמור רבנן הכי אלא גבי אונאה אבל גבי מומין מקח טעות הוא וכל אימת דמגלי ליה מהדר לי׳ למריה והכי כתב רב האי גאון ז״ל עכ״ל וכ״כ הרמב״ם ז״ל בפט״ו מה״מ וכתב ה״ה ויש מי שכתב שאם היה דבר שהלוקח יכול להבחינו לאלתר כגון שיכולים לנסותו ולטעמו ולא הקפיד לעשות כן והמוכר מכר לו סתם אינו חוזר:
ומה שכתב והוא שלא נשתמש במקח אחר שידע המום וכו׳ וכן כתב הרמב״ם ז״ל בפרק הנזכר וכ׳ [ה״ה] יצא לו ממה שאמרו כן במקדש את האשה ובא עליה ונמצא בה מומין דאמרי׳ חזקה אין אדם שותה בכוס אא״כ בודקו יפה וחייב בכתובתה כמו שנתבאר בפכ״ד מהלכות אישות וכן הם דיני מקח וממכר שוים לאשה בדינים אלו כדאיתא בפרק המדיר עכ״ל:
אין מחשבין פחת המום אפי׳ מכר לו חפץ שוה ק׳ דינרין נמצא בו מום המפחיתו באיסר מחזיר לו הכלי וכו׳ עד או תקח מעותיך והחזר לי מקחי כל אלה דברי הרמב״ם ז״ל בפרק הנזכר וכתב ה״ה זה פשוט שהרי מום כמקח טעות הוא ומבואר בפרק האומנים שמום הוא כמקח טעות: (ה) {ה} שאלה לא״א הרא״ש ז״ל ראובן ושמעון היו באשבליא וכו׳ בסוף כלל צ״ו. כתב רבינו ירוחם בסוף ני״א נשאל רב אלפס ראובן מכר חצר לשמעון ודר בו שמעון זמן ארוך ואח״כ תבע שמעון את ראובן ואמר שמצא בחצר מומין שבסתר ואמר ליה ראובן אתה ששכנת בחצר כל זמן זה ולא תבעת ראית ומחלת ועוד שלא לקחת ממני עד שבדקת ביד שכנים והשיב זה שאמרת ההלכה מפני שבדוקה ביד קרובותיו אין דנין כן אפילו בעבדים ושפחות ולא בחצירות שהרי הוא בעצמו רואה מה שאין כן באשה ומה ששאלת באיזה מום יבטל המקח לא הזכירו רבותינו בחצירות מומין הילכך כל מידי דקפדי עליה הוישאלת מום ובטל המקח ואין לדבר זמן קצוב אלא כל זמן שמתגלה המום יש לו לתבוע.
וכתב עוד שם שנשאל ר״י ן׳ מיגא״ש על ראובן שהחליף בתים לשמעון ומצא בהם מומים וטען שלא ידע בהם ולא הודיעו וראובן אומר הודעתיך ועוד אני אתקן כל המומין וע״ש: (ו) {ו} כתב הרמב״ם כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום ומחזירין בו המקח מחזירין וכו׳ עד צריך שידע הדבר שמוחל ויפרש אותו בפט״ז מהלכות מכירה ומסיים שם ויפרש אותו כמו המפרש בהונייה וכתב ה״ה לא ידעתי זה מבואר אלא מדמיון זה לאונאה למד כן ומק״ו שהרי המום לעולם חוזר אע״פ שאין האונאה חוזרת אלא לזמן ידוע עכ״ל ודברי רבינו נכונים דהרמב״ם אזדא לטעמיה דאמר אין אדם מתחייב לחבירו בדבר שאינו קצוב כמבואר בסימן ר״ז וה״ה למחילה:
[בדק הבית: אלא דמסיים וכתב כמו המפרש דאונאה משמע דמטעם דמיון דין האונאה נגע בה כדברי ה״ה ולא מטעם מתחייב בדבר שאינו קצוב שכתב רבי׳:]
ומ״ש ואני כתבתי למעלה שלדעת א״א הרא״ש ז״ל יכול להקנותו בסימן הנזכר כתוב בנ״י פרק בית כור אם הראה לחבירו כוס של עץ ואמר ליה קנה זה של זהב כיון דחזו ליה מצי למימר ליה דעדיף ליה כשל זהב: (ח) {ח} המוכר פרה לחבירו ואמר ליה יש בה מום פלוני ופלוני הניכרים ובכללן הזכיר מום שאינו ניכר וכו׳ בפרק האומנים (בבא מציעא פ.) א״ר יוחנן המוכר פרה לחבירו ואמר לוה פרה זו נגחנית היא נשכנית היא בעטנית היא רבצנית היא והיה בה מום אחד וסנפו בין המומין ה״ז מקח טעות מום זה ומום אחר אין זה מקח טעות א״ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי היו בה כל המומין הללו מהו א״ל רב מרדכי לרב אשי הכי אמרינן משמיה דרבא היו בה כל המומין הללו אין זה מקח טעות וכתבו הרי״ף והרא״ש פירוש פרה זו לא היתה נשכנית ולא רבצנית ולא בעטנית אבל היה בה מום אחר שאינו ניכר ומנאו המוכר עם אלו המומין שאינם בה אע״פ שהזכירו ומנאו עם אלו המומין הרי זה מקח טעות שהוא אומר לו כי כשראיתי שאינה לא רבצנית ולא נשכנית ולא בעטנית אמרתי כשם שאלו המומין אינם בה כך מום אחר אין בה ולהשביח דעתי אמרת לי כך הילכך הרי זה מקח טעות ואין יכול לומר לו כבר הודעתיך אבל הראה לו מום אחד שהוא ניכר ונראה לעין ואמר ליה פרה זו יש בה מום זה ויש בה מום אחר ולא היה נראה לעין אין זה מקח טעות שהרי לא הטעהו ולא אמר ליה אלא מומין שבה וכך הם דברי הרמב״ם ז״ל שכתב בפרק ט״ו מהל׳ מכירה המוכר פרה לחבירו ומנה בה מומים גלויים ומומים שאין ניכרים ולא היו בה מאותן המומים הגלויים שמנה ונמצא בה מום מאותן שאינם ניכרים ה״ז מקח טעות וחוזר ואף ע״פ שפירש המום שנמצא שהרי הלוקח אומר כשראיתי שאין בה אלו המומין שנראין שמנה כך אין בה אלו שאינן נראין שמנה ואינו מפרש מומים אלו אלא להשביח דעתי כיצד פרה זו עורת היא חגרת היא נשכנית היא רבצנית היא ונמצאת רבצנית בלבד או נשכנית ה״ז מקח טעות היו בה כל המומין שמנה אין זה מקח טעות וכן אם היתה חגרת ונמצאת נשכנית אף ע״פ שאינה עורת אין זה מקח טעות הראה לו המום שיש בה וא״ל מום זה יש בה ומום פלוני אף על פי שאותן המומין שמנה אין נראין ונמצאו בה כולן או מקצתן אין זה מקח טעות עכ״ל ורש״י פירש מום זה ומום אחר שפירש לו שם אותו המום לבדו ואמר ליה מום זה בה ועוד מומים אחרים אין זה מקח טעות דכיון דאותו המום הזכיר לו לבדו הו״ל לבדוק והתו׳ כתבו דמשמע בתוספתא דכתובות שאם הזכיר שני מומין אחד יש בה ואחד אין בה לא הוי מקח טעות אלא דוקא כי סנפו בין הרבה מומין שאין בה. כתב נ״י בשם הרמ״ה אע״ג דקיבל עליו כל מומין שבמקח מסתמא אי אשכח ביה מומא מקח טעות הוי: (ט) {ט} המוכר עבד או שפחה ונמצאו בהן מומין אין זה מקח טעות שאם הן גלויין הרי ידע ומחל וכו׳ עד גנב או קוביוסטוס אינו מום ברייתא בפ׳ המוכר פירות (בבא בתרא צב:) המוכר עבד לחבירו ונמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו לסטים מזויין או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך. ופר״ש נמצא. שהי׳ גנב קודם לכן גונב ממון: קוביוסטוס. גונב נפשות: הגיעו. ללוקח ואין כאן מקח טעות: לסטים מזויין. הורג נפשות וסופו ליהרג: או מוכתב למלכות. ליהרג: הרי שלך לפניך. דגברא קטילא זבין ליה. ובפרק אף על פי (כתובות נז:) ובפ״ק דקידושין (יא.) אמרינן אלא מעתה עבד כהן שלקחו מישראל לא ליכול בתרומה משום סמפון בעבדים ליכא אי דבראי הא קא חזי ליה ואי דגואי למלאכה קא בעי ליה ושבסתר לא איכפת ליה נמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו מאי איכא לסטים מזויין או מוכתב למלכות הנהו קלא אית להו:
ופרש״י סמפון בעבדים ליכא. אין מומו מבטל מקח: קוביוסטוס. גונב נפשות: הגיעו. ללוקח ואין המקח בטל שסתמן גנבים הן: לסטים מזויין. אין דרכו בכך: מוכתב למלכות. חטא למלכות עד שצוה לגזור עליו שיהרגנו כל מוצאו: קלא אית להו. וסבר וקיבל עד כאן לשונו.
וכתבו התוס׳ קשה לר״ת דבפרק המוכר פירות אמרינן בהדיא לסטים מזויין או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך ומפר״ת קלא אית להו ולא שכיחי ולא חשו להו לסמפון כיון דלא שכיחי ורבינו אליהו מקיים פירוש הקונטרס דהיכא דקבל המוכר מעות אמרינן מדלא בדקה לוקח קודם נתינת המעות הני מומין דאית להו קלא אם כן סבר וקיבל והא דאמרינן הרי שלך לפניך מיירי קודם שנתן הלוקח מעות וקצת משמע כן התם דפריך ולימא המוציא מחבירו עליו הראיה אלמא משמע דהלוקח מוחזק ע״כ לשונו ודברי רבינו כדברי הרמב״ם ז״ל שכתב בפט״ו מהלכות מכירה המוכר עבד או שפחה אין הלוקח יכול להחזירו מפני מומין שאין מבטלין אותו ממלאכתו והם הנקראים סמפון שאם היה זה סמפון גלוי כבר ראהו ואם אינו נראה כגון שומא בבשר או נשיכת כלב או ריח הפה או החוטים וכיוצא בהן הואיל ואינו מבטלו ממלאכתו אינו מחזיר שאין העבדים לתשמיט המטה אלא למלאכה נמצא בו שחין רע או חולי המתיש את כחו או שהיה נכפה או משועמם הרי זה מום מפני שמבטלו ממלאכתו וכן אם נמצא בו צרעת וכיוצא בה מהדברים המגועלים הרי זה מום מפני שנפשו של אדם אוננת מהם ונמצא שאינו מתעסק לו במלאכת אכילה ושתייה וכן אם נמצא לסטים מזויין הרי זה מום המאבד את כולו מפני שהמלך תופס אותו והורגו וכן אם נמצא מוכתב למלכות ה״ז מום ומחזירו מפני שהמלך תופסו למלאכתו בכל עת שירצה אבל אם נמצא גנב או חוטף או גונב נפשות או בורח תמיד או זולל וסובא וכיוצא בדברים אלו אינו יכול להחזיר שכל העבדים בחזקת שיש בהן כל הדעות הרעות אלא אם כן פירש עכ״ל.
ובהשגות א״א הלא אמרו בגמרא הנהו קלא אית להו ומה שאמרה התוספתא פרק המוכר פירות לסטים מזויין או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך לא שיאמר הלוקח למוכר אלא המוכר ללוקח אך יש לפרש הנהו קלא אית להו כלומר אין לחוש לעבד שלקחו כהן מישראל שמא לסטים מזויין הוא ומקח טעות שאם כן קול יצא עליו וכיון שלא יצא הקול מסתמא אין לנו לחוש לזה הטעות מיהו אם יודע הדבר שהוא כן מקח טעות הוא וחוזר בו ואומר טול את שלך ותחזיר לי מעותי ועל דרך זה הלך זה המחבר ועכשיו שיש בזה שני דרכים הללו הדין בזה ספק הוא אם נתן הדמים לא יטול ואם לא נתן לא יתן עכ״ל וה״ה כתב שמה שאמרו הנהו קלא אית להו פירשו המפרשים אם היה כן היה הקול נשמע לפיכך אין לחוש מסתם ודבר זה עיקר שא״א לפרש א״ל הש״ל אלא שהלוקח אומר למוכר וכ״כ רוב המפרשים אח״כ מצאתי בתוספתא דב״ב פ״ה המוכר עבד לחבירו ונמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו לסטים מזויין או שהיה מוכתב למלכות ה״ז מקח טעות וזה מבואר כדברי רבי׳ עכ״ל:
ומה שכתב רבינו ופרש״י קוביוסטוס הורג נפשות וכ״כ הרמב״ם ט״ס הוא וצריך להגיה גונב במקום הורג וכן מצאתי בספר מוגה:
ומה שכתב שי״מ דקוביוסטוס הוא משחק בקוביא וכן פר״ח כ״כ התוס׳ בפרקים הנזכרים: (י) {י} המוכר פרה לחבירו ושחטה ונמצאת טריפה אם ידוע שהיתה טריפה כשלקחה וכו׳ בפרק אלו טריפות (חולין נ:) ת״ר מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד כשירה משני צדדים טריפה נמצא עליה קורט דם בידוע שלפני שחיטה לא נמצא עליה בידוע שלאחר שחיטה הגליד פי המכה בידוע שג׳ ימים קודם לא הגליד פי המכה המע״ה ופרש״י הוגלד בידוע שהוא ג׳ ימים קודם שחיטה ואם לקחה בתוך ג׳ ימים הוי מקח טעות וצריך המוכר להחזיר לו מעותיו לא הוגלד פי המכה איכא לספוקי אי קודם מקח הוה אי לאחר מקח הוה ועל השבח שהוא מוציא מידו דמסתמא כל כמה דלא יהיב זוזי לא יהבי ליה חיותא עליו להביא ראיה שקודם מקח הוה דמספיקא לא מפקינן ממונא מחזקה והתו׳ והרא״ש כתבו המע״ה פי׳ על הלוקח להביא ראיה שברשות מוכר נטרפה ואע״פ שלא נתן מעות דכאן נמצא כאן היה כדאמרינן בשילהי המדיר (טו:) והא דקרי ליה המוציא משום דסתמא דמילתא כל כמה דלא יהיב דמי לא יהיב ליה חפצא וכבר כתבתי בסוף סי׳ רכ״ד שכן דעת הרמב״ם ז״ל בפרק כ״ב מהלכות מכירה. כתב רבינו ירוחם בנ״ח ח״ב דוקא מי שהבהמה שלו אבל סרסור דקונה מזה ומוכר לזה משתבע דלא ידע ומפטר והוא מדברי הגמ׳ בפרק המפקיד ואכתבנו בסמוך וצ״ע אם יש לחלק בין הא לההיא:
ומה שכתב בשם הרמב״ן ז״ל דה״ה נמי טרפות מחמת סירכא מבטל המקח כ״כ הרא״ש בפ׳ אלו טרפות בשמו והביא ראיות לדבריו והרא״ש דחה ראיותיו והסכים לדברי רבינו אפרים ובעל העיטור והר״ן כתבו דברי רבינו אפרים אבל הרמב״ן כתב וכו׳ וכ׳ דברי הרמב״ן באורך ונראה שכך הוא סבור וכן נראה שהוא דעת הרמב״ם ז״ל שכתב בפ׳ י״ו מה״מ המוכר בהמה לחברו לטבחה ושחט׳ ונמצאת טריפה אם נודע בודאי שהיתה טריפה כשלקחה ה״ז מחזיר לו את השחוטה ויחזיר המוכר את הדמים וסתם וכתב ונמצאת טריפה משמע דבכל טריפות שבעולם הוי דינא הכי: (יא) {יא} וכתב הרמב״ם מכאן אתה למד שהמוכר דבר שהיה בו מום כשמכרו ועשה בו הלוקח מום אחר קודם שיודע לו המום הראשון וכו׳ בפרק י״ו מהלכות מכירה: (יב) {יב} ועל מה שכתב המוכר קרקע לחבירו ואכל פירותיה וכו׳ כתב ה״ה זה פשוט באיזהו נשך (סו:) בכיוצא בזה שאם המקח בטל הדרא ארעא והדרי פירא: (יג) {יג} שאלה לא״א הרא״ש ז״ל ששאלת ראובן שמכר לשמעון וכו׳ בכלל ק״ב סי׳ י״ב ודין זה נלמד מדין המוכר פרה לחבירו ושחטה ונמצאת טריפה שנתבאר בסמוך: (יד) {יד} ששאלת שמעון שקנה ב׳ נודות של שמן וכו׳ בכלל ק״ב סי׳ ז׳:
[בדק הבית: ועל מ״ש וישומו כמה דמיו פחותים משמן טוב ויחזיר לו הפחת יש לתמוה שיכול לומר הלוקח אינו רוצה שמן עכור ויש לומר דהכא במאי עסקינן כשהלוקח רוצה לקחתו אם יפחתו לו מדמיו א״נ מיירי הכא כשאותו שמן יכול ליעשות צלול ע״י שיניחו אותו וירדו שמריו ועכירות שבו למטה:]
וכתוב עוד בשאלה שמעון זה רגיל לשלוח שמן בכל יום ו׳ לחזן ב״ה ע״י נער לצורך ב״ה ועתה שלח לו מזה השמן והנער נתנו בעששית אמנם השמש בעצמו הדליק הנרות ויש מהם שכבו ויש מהם שכהו אורם ועתה רוצה השמש להחזיר לו מותר השמן אם הדין עמו או נאמר שהוא הדליק הנרות וראהו סביר וקיבל. והשיב השמן ששלח לשמש יחזיר לו המותר להחזירו לראובן והשמש יכול להחזירו שלא דקדק לראות אם הוא טוב כי לא נתנו בעששית: (טו) {טו} המוכר לחבירו דבר שיש בו מום שאינו נראה ואבד המקח מחמת אותו המום וכו׳ בפרק המפקיד (בבא מציעא מב:) ההוא אפוטרופא דיתמי דזבן תורא ליתמי ומסריה לבקרא לא הוי ליה ככי ושיני למיכל ומית אמר רמי בר חמא היכי נידיינו דייני להאי דינא נימא לי׳ לאפוטרופוס זיל שלים אמר אנא לבקר׳ מסרתיה נימא ליה לבקרא זיל שלים אמר אנא בהדי תורי אוקימתיה אוכלא שדאי ליה לא הוה ידענא דלא אכל מכדי בקרא ש״ש דיתמי הוא איבעי ליה לעיוני אי איכא פסידא דיתמי הכי נמי והב״ע דליכא פסידא דיתמי דאשכחוה למריה דתורא ושקול יתמי זוזי מיניה אלא מאן קא טעין מריה דתורא קא טעין איבעי ליה לאודען מאי מודעינן ליה מידע ידע דמקח טעות הוה בספסירא דזבן מהכא ומזבין להכא הלכך משתבע איהו דלא הוה ידע ומשלם בקרא דמי בשר בזול ופי׳ רש״י מריה דמורא טעין. שמת בהמתו אצלך ותובע את האפטרופוס: ספסרא. קונה ומוכר בשוק ביום שקנה מוכר: משתבע ספסירא. דלא הוה ידע ומשלם בקרא דמי בשר בזול עכ״ל:
ומה שכתב רבינו בשם הרמב״ם הוא בפ׳ י״ו מהלכות מכירה וז״ל היה המוכר ספסר שלוקח מזה ומוכר לזה ואינו משהה המקח עמו לא ידע במום זה הרי הספסר נשבע שבועת היסת שלא ידע במום זה ויפטר מפני שהיה על הלוקח לבדוק השור בפני עצמו ולהחזירו לו קודם שימות ויהיה הספסר מחזירו על המוכר הראשון והואיל ולא עשה הוא הלוקח הפסיד על עצמו וכן כל כיוצא בזה עכ״ל ומ״ש אינו נראה כן מההי׳ עובדא דאפטרופא דיתמי וכו׳ ואסקינן שהמוכר חייב לשלם אע״פ שהיה סרסור שקונה ומוכר ואיפשר שלא הכיר בו מ״מ הטעה אותם וצריך לשלם הכי משמע בהדיא מדאוקימנא האי עובדא בספסירא דזבן מהכא ומזבין להכא ואמרי׳ דליכא פסידא ליתמי דאשכחוה למריה דתורא ושקלי יתמי זוזי מיניה וגם ה״ה כתב שמעשה זה צריך עיון לדעת הרב והחכם המרשים כתב נראה שהרמב״ם מפרש הא דאמרינן אשכחוה למריה דתורא ושקלי יתמי זוזי מיניה שנתנם המוכר מרצונו ולא שמחוייב בזה עכ״ל ואינו מחוור דאטו בשופטני עסקינן שהיה המוכר פטור ורצה לשלם מדעתו ועוד דאם כן לא הוה ליה לתלות הדבר ביתומים ולומר דאשכחוה למרי דתורא ושקול יתמי זוזי מיניה אלא הוה ליה לתלות הדבר במוכר ולומר דמריה דתורא יהיב זוזי ליתמי ול״נ דהרמב״ם ז״ל מפרש דבההוא עובדא הוה סלקא דעתין דבעו למפטר הבקרא ומשו״ה אקשינן דהא ש״ש דיתמי הוא ואמאי פטור ופרקינן דהב״ע דליכא פסידא ליתמי דאשכחוה למריה דתורא ושקול יתמי זוזי מיניה לא דשקלו ממש אלא היינו לומר דכיון דמוכר נמי קמן תו ליכא פסידא ליתמי דהא מצו למשקל דמי תורא מיניה אלא דאיהו טעין איבעי ליה לאודען ומשו״ה בעי לפטור עצמו ואקשינן מאי מודעין ליה מידע ידע דמקח טעות הוא ופשיטא דחייב ומהדרינן ספסירא הוא וכיון שהוא ספסירא פשיטא דמיפטר וא״כ לית לן לספוקי אלא אי משלם אפטרופא או בקרא ומש״ה אמרינן היכי נידיינו דייני להאי דינא נימא לאפטרופס זיל שלים וכו׳ נימא לבקרא זיל שלים וכו׳ ולא אמרינן נימא למוכר זיל שלים אלא ודאי פטור היא הספסירא ומש״ה אסיקנא משתבע הספסירא דלא הוה ידע ומיפטר ומשלם בקרא ליתמי דמי בשר בזול משום דש״ש דיתמי הוא ופשטא דמילתא הכי משמע מדמסיק דמשתבע ספסיר׳ דלא הוה ידע ואי כדברי רבינו המחבר כיון שכבר שקלו יתמי דמי תורא מהספסירא מאי האי דקאמר משתבע ספסירא שבועה זו מאי עבידתה ואע״ג דאיכא למימר דמשתבע כדי להשתלם מהבקרא מה שפרע ליתומים וכדמשמע מפרש״י מ״מ פשטן של דברים כדפרישית אליבא דהרמב״ם דייקי טפי: (טז) {טז} ומה שכתב רבינו וכן כתב הרא״ש ז״ל בתשוב׳ המוכר בצים לחבירו ונמצאו מוזרות וכו׳ הוי מקח טעות אע״פ שקנאם גם הוא ונתאנה וכו׳ בכלל ק״ב סי׳ י׳ כתובה שאלה זו וחיסר המדפיס התשובה ובספר כתיבת יד מצאתיה כדברי רבינו ומשמע מדברי רבינו שהרמב״ם חולק על דין זה וכן כתב בהדיא החכם המרשים ולי נראה דאין הנדון דומה לראיה דע״כ לא קאמר הרמב״ם דישבע המוכר שלא ידע במום זה ויפטר אלא מפני שהיה לו ללוקח לבדוק השור ולהחזירו קודם שימות והיה הסרסור מחזירו לבעלים וכמבואר בדבריו אבל במוכר בצים לחבירו ונמצאו מוזרות דלא שייך האי טעמא דהא אין אדם עשוי לבקע בצים אלא בשעה שהוא צריך להם מודה הרמב״ם דהוי מקח טעות ומיהו אנן השתא בדין ביצים שנמצאו מוזרות לא נהיגינן להחזיר ומנהג מבטל הלכה:
השוחט בהמה ולא בדק הסימנים והניחם כסבור שהם שחוטים ואח״כ בא בעל הבשר ומכר הבני מעים בששה פשוטים על מנת שיפרעם הלוקח אם כשרה אם טריפה ולבסוף נתברר הדבר שלא נשחט כראוי כתב הריב״ש בסי׳ תי״ג שהדין עם המוכר ואין כאן מקח טעות מחמת המום הנמצא במכר מחמת פיסול זה כיון שפירש לו בין כשרה בין טריפה אבל אם יש מצד הערך אונאה שתות מחזיר אונאה יותר משתות בטל מקח: (יח) {יח} המוכר לחבירו זרעוני גנה וזרען ולא צמחו חייב באחריותן ודוקא זרעוני גנה שאינן עומדין אלא לזריעה וכו׳ בבתרא ר״פ המוכר פירות (בבא בתרא צב.) המוכר פירות לחבירו ולא צמחו אפי׳ זרע פשתן אינו חייב באחריותן רשב״ג אומר זרעוני גנה שאינם נאכלים חייב באחריותן ובגמרא (צג:) ת״ר מהו נותן לו דמי זרע ולא הוצאה וי״א אף הוצאה מאן י״א א״ר חסדא רשב״ג היא הי רשב״ג אילימא רשב״ג דמתניתין דתנן המוכר פירות לחבירו ולא צמחו וכו׳ הא זרעוני גנה שאינן נאכלים חייב באחריותן אימא סיפא רשב״ג אומר זרעוני גנה שאינם נאכלים חייב באחריותן ת״ק נמי ה״ק אלא לאו הוצאה איכא בינייהו מ״ס דמי זרע ומר סבר אף הוצאה ודילמא כולה דרשב״ג הוא וחסורי מיחסרא וה״ק המוכר פירות לחבירו ולא צמחו אפילו זרע פשתן אינו חייב באחריותן הא זרעוני גנה שאינן נאכלים חייב באחריותן דברי רבן שמעון בן גמליאל שרשב״ג אומר זרע פשתן הוא דאינו חייב באחריותן הא זרעוני גנה שאינן נאכלין חייב באחריותן וכתבו הרי״ף והרא״ש ת״ר המוכר זרעוני גנה לחבירו זרעים שאינן נאכלים זרען ולא צמחו חייב באחריותן זרעים הנאכלין זרען ולא צמחו אינו חייב באחריות ואם התנה עמו מתחילה לזרע חייב מהו נותן לו דמי זרע ויש אומרים אף הוצאה והלכתא כתנא קמא עד כאן לשונו וכן פסק הרמב״ם ז״ל בפרק י״ו מהלכות מכירה וכתב דה״ה לדברים הנמכרים לרפואה או לצביעה וכן כל כיוצא בזה ומה שאמר ואם פירש אז חייב באחריותן אפילו בחטין מבואר בברייתא שכתבתי בסמוך ומ״ש והא דחייב באחריותן בזרעוני גנה דוקא בשאין דבר אחר לתלות בו מה שלא צמחו אבל אם יש דבר אחר לתלות בו כגון ברד או דבר אחר תלינן בו וכו׳ כן כתב שם הרי״ף וז״ל וה״מ דלא צמחו מחמת עצמן אבל מחמת דבר אחר כגון ברד וכיוצא בו אינו חייב באחריותן וכן כתב הרמב״ם ז״ל בפרק הנזכר וכתב הרא״ש משמע מתוך דברי רב אלפס דכל היכא שאין הלקוי ידוע כגון ברד וכיוצא בו תלינן בגריעותא דזרעים וזהו שכתב רבינו אבל כל זמן שאין דבר לתלות בו מסתמא הוא חייב באחריותו. וז״ל הר״ן והא דאמרינן הכא דחייב באחריותו. דוקא בשזרען בקרקע בדוקא ושנים כתקנן אבל זרען בטרשים או שלא היו שנים כתקנן אינו חייב באחריותן דתלינן בשנים או בריעותא דקרקע אא״כ באו בקיאים ואמרו שראו אותן ולא היו ראויין לזריעה וכן נראה מדברי הרי״ף והרמב״ם ז״ל עכ״ל:
ומה שכתב עוד רבינו ומחזיר לו דמיו אבל לא מה שטרח והוציא בזריעתו כבר נתבאר בסמוך דהלכה כת״ק דאמר נותן לו דמי זרע ולא כמ״ד אף הוצאה ומ״ש וכל דמיו מיהא מחזיר לו ואינו יכול לומר לו החזיר לי זרעוני ואתן לך הדמים כו׳ כן דקדק הר״ן אהא דמתני׳ ה״ק שרשב״ג אומר זרעוני גנה שאינן נאכלין וכו׳ וז״ל ק״ל מאי קמ״ל פשיטא שאין נקחין אלא לזריעה ואינן ראויין לה אין לך מקח טעות גדול מזה ונ״ל דהא אתא לאשמעינן דאע״פ שזרען וא״א להחזירן חייב דהרי היא כמי שפירש לו מוכר לך וזורעם בקרקע דסלקא דעתך אמינא נהי דמקח טעות היא מצי א״ל מוכר הבא לי חטי ואחזיר לך דמיהן קמ״ל דלא עכ״ל: (יט) {יט} וכתב הרמב״ם מכאן אתה למד שהלוקח מקח מחבירו ומודיעו שמוליכו למדינה פלונית למכרו שם וכו׳ עד היה לו להודיעו למוכר ולא הודיעו הרי הוא ברשות לוקח הכל בפי״ו מהלכות מכירה וכתב נ״י בשם הריטב״א אבל אינו נותן לו מה שהוציא דלית הלכתא כרשב״ג.
וכתב הראב״ד על בבא קמייתא דין זה אמת הוא אלא שאין מכאן ראיה וכו׳ וה״ה נותן טעם לדברי הרמב״ם ז״ל שהביא ראיה מכאן וגם הר״ן בחידושיו הביא ראיה לדין זה מכאן. ואיכא למידק במ״ש הרמב״ם ואפילו אבד או נגנב אחר שהודיעו הרי הוא ברשות מוכר דמשמע דאם אבד או נגנב קודם שהודיעו הרי הוא ברשות לוקח ואם לא היה לו שהות להודיעו איכא למתמה אמאי הוא ברשות לוקח לכן נ״ל לפרש דהא ודאי מעת שנמצא בו המום הוא ברשות מוכר כל זמן שלא היה לו שהות להודיעו וביאור דברי הרמב״ם כך הוא ואפילו אבד או נגנב הוא ברשות המוכר מאחר שהודיעו שרוצה להוליכו למדינה פלונית: (כ) {כ} ומה שכתב הלוקח מקח ונמצא בו מום ואבד או נגנב אח״כ וכו׳: והרמ״ה כתב ואם המוכר ידע שהיה בו מום חייב אף בהוצאה שהוציא הלוקח וכו׳: (כא) {כא} המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן אם אין להוכיח מן הלוקח אם קנאו לרדיא או לשחיטה וכו׳ בר״פ שור שנגח את הפרה (בבא קמא מו.) ובר״פ המוכר פירות (בבא בתרא צב.) המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר הרי זה מקח טעות ושמואל אמר יכול לומר לשחיטה מכרתיו לך אמאי וניחזי אי גברא דזבין לרדיא אי גברא דזבין לנכסתא לא צריכא בגברא דזבין להא ולהא וניחזי אי דמי רדיא לרדיא אי דמי נכסתא לנכסת׳ לא צריכא דאייקר בשרא וקאי בדמי רדיא למאי נפקא מינה לטירחא רב אמר ה״ז מקח טעות בתר רובא אזלינן ורובא לרדיא זבני ושמואל אמר כי אזלי׳ בתר רבא באיסורא בממונא לא וידוע דהלכה כשמואל בדיני וכן פסקו הפוסקים ז״ל:
ומה שכתב רבינו ואם הוא גברא דלא זבין אלא לרדיא והמוכר מכירו הוי מקח טעות וכו׳ נראה שסובר שאם אין המוכר מכירה דלא זבין אלא לרדיא לא הוי מקח טעות:
ומה שכתב ואי גברא דלא זבון אלא לשחיטה מסתמא לשחיטה קנאו וכו׳: (כב) {כב} ואי זבין לרדיא ולשחיטה ואיכא הוכחה בדמים וכו׳ מבואר מתוך הסוגיא שכתבתי בסמוך:
ומה שאמר ואף ע״ג דקיי״ל כרבנן שאין הדמים ראיה ה״מ גבי צמד בקר שהדמים מכחישין את עיקר הלשון וכו׳ כן כתבו התוס׳ והרא״ש ז״ל בריש פרק הפרה בשם ר״ת וכיוצא בזה כתב הר״ן בריש פרק המוכר פירות:
ודברי הרמב״ם בדין זה שם בפי״ו מה״מ וז״ל המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך בד״א בשהיה הלוקח קונה לשחיטה ולחרישה אבל אם היה יודע שהוא קונה לחרישה בלבד ה״ז מקח טעות וחוזר וכן כל כיוצא בזה עכ״ל:
כתב נ״י בריש פרק המוכר פירות היכא דהוי מקח טעות משמע מהכא דהיכא דלית ליה זוזי למוכר לא מצי למימר הרי שלך לפניך טרח וזבין אלא יפרע ממטלטלי אבל אי אית ליה זוזי בעי למיתן ליה שדינו כדין בעל חוב. ועיין בדברי תשובות מיימון שאכתוב בסמוך:
הקונה ביצים ואומר שרוצה מאותם שנולדו ונתנו לו ביצים הנמצאים במעי תרנגולת וכן אם אמר שרוצה ביצים הנולדים מתרנגול ותרנגולת ונתנו לו ביצי ספנא מארעא אמרינן בפ״ק דביצה (ז.) דהוי מקח טעות ועיין בהר״ן פרק האיש מקדש:
ראובן שמכר סוס לשמעון ביין ואח״כ בא עכו״ם אחד ואמר שהסוס נגנב ממנו ושמעון מעכב היין שעדיין הוא ברשותו עי׳ בתשובות מיימוניות דספר קנין סימן ו׳ והוא במרדכי פרק הזהב וכתבתיה בסימן רכ״ה:
ראובן שמכר סוס לשמעון ושוב נמצאו בו מומין ביד שמעון והוא טוען שברשות ראובן נעשו עיין שם סימן ז׳ ובמרדכי פרק המדיר:
כתב בתשובות מיימוניות דספר משפטים סימן י״ג המוכר לחבירו דבר שהוא מקח טעות שצריך להחזיר לו הדמים דינו כבעל חוב דאי אית ליה זוזי לא מצי לסלוקיה בארעא ור״י אומר שדינו כנזקים דאע״ג דאית ליה זוזי מצי לסלוקיה בארעא ועיין בנ״י שכתבתי בסמוך:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

Tur

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון